כולנו הרגשנו בנקודה כזו או אחרת בחיים לא מסופקים או לא מאושרים –

מרגישים דחויים, לא מקובלים, מנוצלים או שאנחנו נתקלים באותם קירות שוב ושוב ולא יודעים למה.

מרגישים תחושות חוסר וודאות או שברור לנו שמשהו לא נכון בדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות,

מרגישים לעיתים כאילו יש פה איזה עולם של גדולים, ועוד רגע יקלטו שאנחנו ילדים ובכלל לא שייכים לעולם הזה –

או לחילופין מרגישים תחושות כישלון שבמקרה הטוב מצליחות להיות מוסתרות.

כולנו מרגישים את אותן סט מחשבות רגשיות רק בשפות ובאינטרפרטציות אחרות.

כולנו מונעים ממנגנון זהה של חוסר סיפוק תמידי שמצד אחד הביא אותנו לירח, מצד שני לא מצליח לעשות אותנו מאושרים באמת אף פעם…

אז איך עובד המערכת הרגשית שלנו?

המערכת הנפשית מורכבת מ"שני מוחות". המח הרגשי – האחראי על שמירה על תקינות הגוף, הישרדות/הימנעות ממסכנות, שימוש כמערכת תקשורת עם העולם (שימוש בחושים, ניהול יחסים, חישוב חישובים וכו') ושאיפות, החלק ש"רוצה להשיג דברים בחיים",

והמח ההגיוני – החלק במערכת הנפשית שאחראי על כל ההתפתחויות המדהימות שעשה האדם משחר קדמותו ועד היום.

המח ההגיוני שלנו ממשיך ללמוד ולהתפתח ולהתקדם, בעוד המח הרגשי שאחראי על הקשר שלנו עם הסביבה החיצונית, על הרגשות שלנו – נותר מאחור. מדוע זה כך?

מח רגשי / מח הגיוני

המח ההגיוני שלנו הוא מערכת פתוחה, "לומדת", מתקדמת עד אינסוף בעוד שהמח הרגשי שלנו נסגר בתחילת גילאי העשרה.

עד גיל 12 אוסף המח הרגשי מידע מהעולם החיצון (ובעיקר מהסביבה הקרובה) – מגוון תחושות, רגשות, תפיסות עולם, "אמיתות" ומידע רגשי אחר. בגילאי 12-13 המערכת הרגשית "נסגרת", מפסיקה ללמוד דברים אחדים ומתחילה לבדוק מול העולם את המידע אותו אספה עד היום – "זה נכון? זה אמיתי? ככה זה תמיד?"

המידע שלמדה המערכת עד אותו זמן הוא למעשה אוסף שלם של תאוריות מציאות שאנחנו פיתחנו, על הסביבה והעולם –

תיאוריית המציאות הזו כוללת דפוסי התנהגות אותם למדנו בבית, אמונות יסוד ("אם ככה-אז ככה") לגבי נושאים שונים, "מותר ואסור", דימוי עצמי וכל הערכים התפיסתיים שלנו את העולם.

אם כך, כמבוגרים אנו ממחזרים תגובות רגשיות שספגנו עד גיל 12 והן אלו שבנו את דרך ההתייחסות שלנו לעולם. את הדפוסים הרגשיים שלנו!

כל תיאוריות המציאות הללו מנהלות את העולם הרגשי שלנו, פנימית וחיצונית.

מנהלות את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו עם העולם.

השפה האוניברסלית – שפת הדפוסים הרגשיים

התגובות הרגשיות שלנו לעלבון או דחייה, התמודדות עם פרידה או  תחושת כישלון, תחושות ניצול או אשמה – כל אלו הן תגובות שמקורן בחוויות הילדות שעברנו ובדפוסים המשפחתיים של כל אחד ואחד, אבל כולם מדברים בשפה זהה.

"שפת הדפוסים הרגשיים".

אז אם המערכת הנפשית של כל האנשים סביבנו פועלת באופן זהה אז למעשה כל האנשים הסובבים אותנו בחיים, כולנו "מופעלים רגשית" על ידי אוסף אמונות יסוד ודפוסים של ילדים קטנים! כולנו ילדים J

השפה הדפוסית היא שפת "חסר" במהותה –

תמיד חסר לנו את הדבר שיעשה אותנו מאושרים/מקובלים/מסופקים. בית גדול יותר, עוד תואר באוניברסיטה, רכב חדש או תכשיט נוצץ. הדבר החיצוני שם נשיג אותו נהיה סופסוף מאושרים באמת.

כמעט תמיד אחרי שהשגנו אותו רוב הסיכויים שנחזור להיות חסרי סיפוק ועייפים…

מקווים בכל רגע נתון שהעולם החיצון יראה כמה אנחנו משקיעים וכמה אנחנו טובים ויחזיר לנו אנרגיה אך נשארים מוחלשים ונטולי כוחות. אנחנו מנסים לשנות את המציאות החיצונית לנו – וממשיכים להיות מתוסכלים על כך שזה לא עובד.

אם רק נבין מה מניע אותנו ומה מפעיל אותנו רגשית, מה הדפוסים שלנו, מה עוצר אותנו מלהיות מאושרים באמת,

אם נדע להתעלות מעבר לדפוסים הרגשיים שלנו –

נוכל לחוות מציאות חיים אחרת, חדשה, מלאת אהבה לעצמנו ולסביבה.

חיים של סיפוק, של אושר פנימי בלתי נדלה, של אנרגיה חיובית שמשפיעה ומעצימה את החיים שלנו ואת חיי הסובבים אותנו.

הבנה של מבנה המערכת הנפשית שלנו ומקור חוסר הסיפוק התמידי בו אנו חיים, הבנת העובדה שכל חיינו התנהלו בעולם רגשי של ילדים-דפוסיים, ההבנה שאנו חיים בתפיסת מציאות דפוסית-מצומצמת דרכה ורק דרכה אנו רואים את העולם –

זו נקודת המוצא לשינוי.