בתהליכי שינוי של דפוסים רגשיים, הצעד הקשה ביותר לשנות כיוון. להתחיל לעשות דברים אחרת.
המנגנונים האוטומטיים שלנו הפעילו אותנו 100% מהזמן, בין אם זה היה מתוך מה שקראנו "הרגל", או החלטות שנראו לנו שקולות והגיוניות, אבל נבעו גם הן ממערכת דפוסית-רגשית-אוטומטית.
למעשה כמעט כל החלטה שלקחנו בחיים, כל תגובה שלנו לסיטואציה, כל מסקנה שלקחנו או מחשבה על האחר –
כל אלו נובעים מהמערכת הדפוסית האוטומטית שלנו, מהמח הרגשי.

הרי אם ההחלטות שלנו היו רציונליות והגיוניות, איך זה יכול להיות ששוב ושוב אנחנו "נתקעים באותם קירות"?
איך יכול להיות שרוב מערכות היחסים החבריות שהיו לי בחיי הסתיימו בעלבון צורב של אחד מהצדדים?
איך יכול להיות ששוב ושוב אני מוצא את עצמי מפוטר, אחרי שנתתי למקום העבודה את הנשמה "וגם כאן אף אחד לא רואה כמה אני עושה ולא מעריך אותי"?
איך יכול להיות ששוב אני זו שנפרדים ממנה?

התשובה הפשוטה היא – "דפוסים".
התשובה היותר מפורטת היא – "דפוסים-רגשיים-אוטומטיים".
הדרך בה חיינו, כל תפיסות העולם שלנו ואמונות היסוד שיש לנו על איך מתנהלות מערכות יחסית, כל אלו מקורן בהתנהלות אוטומטית ולא מודעת.

ההכרה בכך שאנחנו מופעלים כמעט 100% מהזמן באופן דפוסי ואוטומטי, ולא מתוך התנהלות רציונלית כמו שחשבנו, היא שלב ראשון ומשמעותי בהפסקת ההתנהלות האוטומטית.

משם כבר אפשר יהיה להתחיל לעבוד על זיהוי האוטומטים –
מה מפעיל אותי רגשית? למה דווקא מילים או התנהגויות ספציפיות גורמות לי להתעצבן נורא? איך אני מגיב כשכועסים עלי? מתי אני מרגישה דחויה? ממה אני נעלבת?
לכל אחד יש את התגובות האוטומטיות שלו ואין דפוס דומה לאחר. כל אחד מאיתנו מגיע ממשפחה אחרת, עם התנהגויות ומנהגים שונים, עם מערכות יחסים שונות, עם תפיסת זוגיות אחרת.
כל אחד מאיתנו מדבר בשפה רגשית אחרת ורואה את העולם דרך פילטרים רגשיים שונים.

את הפילטרים האלו אי אפשר להעלים.
הם חלק מאיתנו (כמו צבע עיניים ומבנה גוף), הם אלו שהביאו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים היום.
זה מה שעזר לנו עד היום להצליח ולהתקדם ולעשות דברים, לבנות את החיים.
אבל אם עד עכשיו העולם, וכל מה שסביבנו, השתקף לנו דרך אותם פילטרים – מהיום אנחנו מתנסים במשהו חדש ואחר.
התבוננות נכוחה במציאות כפי שהיא, לא במציאות מפולטרת.
לקיחת אחריות במקום תחושת אשמה או קורבנות, בקרה של פעולות במקום ביקורתיות ושיפוטיות, התנהלות שאינה דפוסית.

לאט לאט נפרק שכבות של דפוסים שהיו בשבילנו עד היום חומות הגנה מול העולם ופתאום נגלה שאולי אין בחומות אלו צורך.
נגלה שאפשר לתקשר עם האנשים סביבנו ועם העולם גם בלי להתפרץ או להיעלב או להרגיש דחויים.
נלמד לשים את הגבולות שלנו במקום הנכון,
שיגנו עלינו איפה שצריך ועדיין יאפשרו לנו לראות את העולם כמו שהוא,
נדע לזהות את עצמנו מבעד לדפוסים ולפילטרים שעד היום היו חלק מהזיהוי העצמי שלנו.
נבין שאם לא נאהב את עצמנו כמו שאנחנו בדיוק – לא נוכל להיות פנויים לקבל אהבה מהעולם,
ושאף אחד לא יאהב אותנו כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו.
נכיר את עצמנו מחדש ונלמד לאהוב את מי שנכיר.

אחד החסמים שעוצרים אותנו בתהליכי שינוי הוא תחילת התזוזה.
הצעד הראשון לכיוון אחר כלשהו.
וכאן, מכיוון שמדובר בשינוי תפיסתי של כל העולם שסביבנו, כל מערכות היחסים שבנינו לאורך החיים, כל מה שקראנו לו עד היום "הצלחות שלי" וכל מה שדרכו הגדרנו את עצמנו, את מי שאנחנו –
השינוי מפחיד הרבה יותר.

אז מה עושים?
מתחילים במשהו קטן ממש.
נוגעים באף.
לא "מנסים לגעת באף", אלא פשוט נוגעים בו, עם קצה האצבע המורה.
הנה!
נגענו. לא ניסינו, עשינו.
הצלחנו לזוז.
התחלנו את השינוי.
ככה פשוט.